שחקנים ששינו את המשחק

רוב כוכבי העל היו פשוט הכי טובים בגרסה הקיימת של המשחק. קומץ קטן של שחקנים היה כל כך דומיננטי או חדשני, שהליגה עצמה נאלצה להגיב - לשנות את ספר החוקים הרשמי, או לראות איך כל קבוצה בליגה מאמצת את הגישה שלהם תוך עשור. במאמר הזה נעבור על ארבעה שחקנים כאלה, מג'ורג' מיקאן בשנות ה-40 ועד סטף קרי היום, ונראה בדיוק איך אפשר למדוד את השינוי שהם יצרו - במספרים, לא רק בתחושה.

נכתב על ידי לירון תמם · עודכן לאחרונה: 23 באוגוסט 2026 · למה לסמוך על המידע הזה?

מה בכלל הופך שחקן ל"משנה משחק"?

ההבדל הזה הוא לא עניין של כישרון גולמי אלא של סוג ההשפעה. כרים עבדול-ג'באר, לדוגמה, היה מלך הקליעה ההיסטורי של הליגה במשך יותר משלושה עשורים בזכות ה"סקיי הוק" הבלתי ניתן לחסימה שלו - ובכל זאת אף כלל בספר החוקים לא נקרא על שמו, כי היריבות פשוט לא הצליחו למצוא תשובה, לא כי הליגה עצמה נאלצה להתערב. במאמר הזה נעבור על ארבעה שחקנים שהרף שלהם עמד במבחן המחמיר יותר: שינוי כללים רשמי בספר החוקים של ה-NBA, או מהפכה סטטיסטית שאפשר למדוד במספרים על פני עשורים שלמים - לא רק תחושה סובייקטיבית של "הוא היה הכי טוב".

המספרים שמאחורי הרשימה

ג'ורג' מיקאן - השחקן שהמציא את הסנטר הדומיננטי

איך שיחקו לפניו?

לפני ג'ורג' מיקאן, סנטרים היו בעיקר שחקנים גבוהים שתפסו מקום ליד הסל - אף אחד לא היה גדול, חזק ומיומן בו-זמנית באופן שהפך אותו לבלתי-עצור. מיקאן, עם 2.08 מ' ומשחק פוסט מלוטש, פשוט עמד קרוב לסל וקלע - שום הגנה לא ידעה להתמודד עם השילוב הזה.

איך הליגה הגיבה?

ב-1951 ה-NBA הכפילה את רוחב האזור הצבוע מ-6 ל-12 רגל - שינוי שכונה מיד "חוק מיקאן" (The Mikan Rule), במטרה להרחיק אותו מהסל ולהכריח אותו לעבוד קשה יותר על כל סל. גם כלל חסימת ההתקפה (Goaltending) קשור בעקיפין אליו - הוא היה כה דומיננטי בחסימת זריקות יריבים גם בקולג' שה-NCAA אסרה את זה כבר ב-1945. התוצאה המיידית הייתה מדידה: הממוצע שלו ירד מ-28.4 ל-23.8 נקודות למשחק, והאחוזים מהשדה צנחו מ-.428 ל-.385 - אבל הוא נשאר הכוכב הכי דומיננטי בליגה בכל זאת.

המורשת

מיקאן קבע את הדוגמה לכל סנטר-על שבא אחריו - כולל וילט צ'מברליין, כרים עבדול-ג'באר וניקולה יוקיץ'. הוא גם הראשון בתולדות הליגה שגרם לה לשנות את ספר החוקים שלה כדי להתמודד עם שחקן בודד - תבנית שחזרה על עצמה שוב ושוב מאז.

וילט צ'מברליין - השחקן שהיה דומיננטי מדי אפילו אחרי התיקון

הרקע: וילט צ'מברליין נכנס לליגה עשור אחרי מיקאן, גדול וחזק אפילו ממנו - וגילה במהירות שגם האזור הצבוע המורחב לא באמת עוצר אותו. הוא הפך את זריקות היריבים לבלתי-אפשריות (עד שנאסר עליו) והחל אפילו לקלוע עונשין תוך כדי קפיצה מקו העונשין ישר לתוך הסל. התגובה: תוקנו בגללו לפחות 4 כללים נפרדים - כבר לפני שהגיע ל-NBA, ה-NCAA מיהרה לאסור חסימת התקפה (Offensive Goaltending) ב-1956, עוד לפני משחקו הראשון עבור קנזס, בעקבות מה שראו ממנו באימונים ובמשחקי הכנה. אחרי שעלה ל-NBA ב-1959 תוקנו עוד שלושה: איסור קפיצה מקו העונשין (חובה לשמור שתי רגליים על הקרקע עד השחרור), איסור לקפוץ מהקו ולתפוס כדורי השלכה מהבסיס לדאנק ישיר, ולבסוף הרחבה נוספת של האזור הצבוע - הפעם מ-12 ל-16 רגל ב-1964. המורשת: צ'מברליין עדיין מחזיק במשחק ה-100 הנקודות המפורסם (1962) ובשיא הריבאונדים במשחק (55), ונשאר הדוגמה הקלאסית ל"שחקן שגדול מדי לספר החוקים הקיים".

התבנית של צ'מברליין חוזרת בהיסטוריה של הליגה: כשחקן יוצר יתרון שהכללים לא התכוונו לאפשר, הליגה משנה את הכללים ולא את השחקן. כבר לפניו הליגה הרחיבה את האזור הצבוע בגלל ג'ורג' מיקאן, וצ'מברליין הוביל להרחבה נוספת, ל-16 רגל, ב-1964. המשמעות היא שהכללים שאנחנו מכירים היום הם ארכיון של שחקנים שהיו חריגים מדי, ושכדאי לקרוא כל תיקון חוקים גם כציון דרך בהיסטוריה של שחקן מסוים.

מג'יק ג'ונסון - השחקן שביטל את גבולות העמדות

איך שיחקו לפניו: עד סוף שנות ה-70, החלוקה בין עמדות הייתה כמעט קדושה - גארדים היו נמוכים וזריזים, סנטרים היו גבוהים ואיטיים, וכל אחד "ידע את מקומו". מג'יק ג'ונסון נכנס לליגה בגובה 2.06 מ' - גובה של פורוורד גדול - אבל עם ראייה, מסירות ושליטה בכדור של גארד קלאסי. הרגע שהגדיר הכול: במשחק 6 של גמר 1980, עם כרים עבדול-ג'באר פצוע, מג'יק הרוקי עבר לשחק סנטר - וסיים עם 42 נקודות, 15 ריבאונדים ו-7 אסיסטים בניצחון שהכריע את האליפות, וזכה בפרס ה-MVP של הגמר. הוא עדיין השחקן היחיד בתולדות הליגה שזכה בפרס הזה כרוקי. המורשת: "בסקטבול חסר-עמדות" (Positionless Basketball) - המושג שמתאר את הליגה המודרנית, שבה שחקנים גבוהים מבצעים ומעבירים כמו גארדים - מתחיל אצל מג'יק. בלי הדוגמה שלו, קשה לדמיין את ניקולה יוקיץ' או לוקה דונצ'יץ' משחקים איך שהם משחקים היום.

סטף קרי - השחקן שהפך את זריקת השלוש לבסיס המשחק

איך שיחקו לפניו: זריקת השלוש נכנסה ל-NBA כבר ב-1979, אבל במשך עשורים היא נחשבה לנשק משני - זריקה שסקורר מוביל "מרשה לעצמו" מדי פעם, לא בסיס לתוכנית התקפית. עד עונת 2004/05 קבוצות ניסו בממוצע רק 15.8 שלשות למשחק. סטף קרי הוכיח שאפשר לבנות התקפה שלמה סביב נפח קליעה עצום מרחוק, ברמת דיוק שאף אחד לפניו לא הראה. הנתונים: בעונת 2015/16 הוא קלע 402 שלשות - שיא כל-זמני, ששבר את השיא הקודם שלו-עצמו (286) בלמעלה מ-100 שלשות, בעונה שבה גם זכה בתואר MVP הראשון-אי-פעם בהצבעה פה-אחד. הוא הפך גם לשחקן הראשון בהיסטוריה עם 4,000 שלשות בקריירה. עד עונת 2024/25, ממוצע הליגה עלה ל-37.5 ניסיונות שלוש לקבוצה למשחק - יותר מפי שניים מ-2004/05. המורשת: כמעט כל קבוצה בליגה היום בונה סביב "שלוש וליי-אפ" כערכי הזריקה היעילים ביותר - גישה שכבר מכונה בפי רבים "Moreyball", אבל שקרי הוא זה שהוכיח על המגרש שהיא עובדת.

למה ג'ורדן, קובי ולברון לא נחשבים ל"משני משחק"?

זו השאלה שכולם שואלים ראשונה, אז שווה לענות עליה ישירות - לפי בדיוק אותו קריטריון שהוגדר למעלה: לא "מי הכי טוב", אלא "מי גרם לליגה עצמה, לא רק ליריבות שלו, להגיב ולהשתנות".

מייקל ג'ורדן

ג'ורדן היה כנראה השחקן הכי דומיננטי בהיסטוריה מבחינת ביצוע - אבל הוא שיכלל את המשחק שכבר היה קיים (איזולציה, זריקת אמצע, הגנה) ברמה שאף אחד לא הגיע אליה, ולא המציא צורת משחק חדשה. שווה לתקן כאן אגדה עירונית נפוצה: "כללי ג'ורדן" (The Jordan Rules) המפורסמים - הגנה פיזית וכפולות שהמציא המאמן צ'אק דיילי לדטרויט פיסטונס נגדו - היו אסטרטגיה של קבוצה אחת, לא שינוי בספר החוקים הרשמי של ה-NBA, בניגוד לחוקי מיקאן וצ'מברליין. המורשת האמיתית של ג'ורדן - עולמית ועסקית לגמרי: הוא זה שהפך את ה-NBA למותג גלובלי (נעלי Air Jordan, שיאי צפייה בטלוויזיה, התרחבות בינלאומית), לא מי ששינה איך משחקים כדורסל בפועל על הפרקט.

קובי בראיינט

קובי בעצמו תיאר את המשחק שלו כהמשך ישיר של ג'ורדן - הוא למד ושכפל את הפייד-אווי, עבודת הרגליים ואפילו השפה הגופנית שלו, עד כדי כך שהדמיון הפך לבדיחה מוכרת בליגה. זו בדיוק הסיבה שהוא לא ברשימה: הוא היה ביצוען מדהים בתוך מסגרת שכבר קיימת (שכונתה בשלב מסוים "הבנים הרוחניים של ג'ורדן"), לא מי שיצר מסגרת חדשה שהליגה נאלצה להגיב אליה.

לברון ג'יימס

זה המקרה הכי פחות חד-משמעי מבין השלושה. לברון - 2.06 מ' עם יכולות מסירה, קליעה והגנה על כל חמש העמדות - האיץ ופרסם מגמה שהתחילה כבר אצל מג'יק ג'ונסון: "כדורסל חסר-עמדות" ברמת שחקן-על. אפשר לטעון שהוא לא המציא את זה מחדש, אלא הוכיח שאפשר לבנות עליו קבוצה שלמה למשך יותר משני עשורים - וזה בדיוק העניין: לברון עדיין פעיל ברמה עילית אחרי 20+ עונות, תופעה שאין לה תקדים אמיתי, וגרמה לקבוצות בליגה כולה להשקיע הרבה יותר בניהול עומסים, מדע ספורט וטיפוח קריירות ארוכות טווח. אם זו "מהפכה" משלו או רק המשך ישיר של מג'יק - זו שאלה פתוחה שההיסטוריה עוד תכריע, בדיוק כמו השאלה על יוקיץ' בהמשך המאמר.

ג'ורג' מיקאן היה הכוכב הראשון של הליגה והוביל את מיניאפוליס לייקרס לחמש אליפויות בשש שנים. הוא היה כל כך דומיננטי שהליגה שינתה את הכללים כדי לצמצם את היתרון שלו.

ב-1951 הורחב האזור הצבוע מ-6 ל-12 רגל, כדי להרחיק את מיקאן מהסל. ב-1954 נוסף שעון הזריקה, מסיבה אחרת: למנוע משחקים איטיים שבהם קבוצות החזיקו בכדור כדי להגן על יתרון.

ההשוואה לצ'מברליין מעניינת: שניהם היו גדולים מהשאר ושניהם גרמו לשינוי כללים, אבל הסגנון שלהם שונה. מיקאן שלט בצבע בעזרת גודל וכוח, וצ'מברליין הוסיף אתלטיות שלא נראתה קודם.

מי שרוצה להבין את ההיסטוריה של הליגה יכול לראות בכללים האלה שכבות: כל תיקון מייצג מגבלה שהוטלה אחרי שהשחקן הקודם גילה פירצה.

וזה מסביר למה כל דור של שחקנים רואה את הכללים אחרת: מה שנראה כמו חוק טבע הוא בעצם תוצאה של שינויים שנעשו בגלל כוכבים ספציפיים.

אפשר להסתכל על ההיסטוריה של הכללים כעל תגובה לדומיננטיות: כשהליגה מזהה שחקן שמשנה את אופי המשחק, היא בודקת אם הכללים עדיין מאזנים בין התקפה להגנה, ואם לא היא משנה אותם. מיקאן פתח את הרשימה וצ'מברליין המשיך אותה, ובכל דור יש מי שמאלץ את הליגה לשאול שאלה כזו מחדש. ההבדל הוא שהיום כל שינוי עובר תהליך מורכב יותר מבעבר. מבחינת הצופה, ההשלכה היא שכדאי לקרוא סטטיסטיקות היסטוריות בזהירות: שחקן שמשחק תחת כללים אחרים אינו תמיד ניתן להשוואה ישירה לשחקן של היום.

טבלת השוואה מהירה

מי משנה את המשחק היום?

קשה לדעת בזמן אמת מי מהשחקנים הנוכחיים באמת "משנה משחק" - זה בדרך כלל ברור רק בדיעבד, כשרואים את ההשפעה על הדור הבא. אבל מועמד טבעי אחד בולט: ניקולה יוקיץ', שהוכיח שסנטר יכול להיות מפיץ הכדור הראשי של הקבוצה - תפקיד ששמור היה למג'יק ולגארדים קלאסיים. האם זו "מהפכת הסנטר-חלוץ" הבאה? נצטרך עוד כמה שנים כדי לדעת בוודאות.

מה חשוב לזכור?

נכתב על ידי לירון תמם · עודכן לאחרונה: 23 באוגוסט 2026

שאלות נפוצות